המצאת הנורה

קשה להאמין, אבל עד לפני כמאה שנה, אי-אפשר היה להדליק אור בלחיצת כפתור. עד אז, מקור האור היחיד שהיה זמין לנו היה אש.

אתם יכולים לדמיין את עצמכם חיים כך?

אז מהי נורה?

הנורה הראשונה היא זו שאתם מכירים. היא בעצם מיכל זכוכית קטן שמחובר לחשמל ובתוכו חוט שעשוי לרוב ממתכת. החוט נקרא חוט להט, שמאיר כשהחשמל מחמם אותו. התופעה הזו נקראת ליבון - חומרים פולטים אור כשהם מתחממים. בהתחלה הם אדומים (אתם יכולים לראות את זה למשל בפתיל של נר בוער), אחר-כך כתומים ואז לבנים, כמו האור של הנורה.

לכן קוראים לנורה נורת ליבון.

אז למה בעצם לקח כל-כך הרבה זמן לגלות את זה?

בשנת 1761 המדען אבנעזר קינרסלי הראה שחוט להט, כלומר חוט מתכת מחומם, פולט אור - זהו ליבון.

מאוחר יותר, ב-1802, הכימאי האמפרי גייבי הראה שהתופעה הזו מתרחשת גם כשהחוט מתחמם באמצעות חשמל. אבל בשני המקרים החוטים היו נשרפים או ניתכים בגלל החום.

השימוש המסחרי בנורה, שאיפשר להדליק אור בכל בית, היה בזכות תומאס אדיסון וג'וזף סוואן. נכון מאוד, תומאס אדיסון לא היה הממציא היחידי של הנורה. למעשה, הוא רק הוסיף שיפורים לרעיונות של סוואן ואחרים.

אז מה הסיפור מאחורי הנורה?

סוואן הצליח לפתור בעיות, שממציאים אחרים נתקלו בהן לפניו.

באותה תקופה כבר גילו שבתוך הנורה צריך להיות ואקום, כדי שהיא תחזיק מעמד. ואקום, פירושו שאין אוויר בתוך הנורה, ובלי אוויר אין חמצן - חוט הלהט לא יישרף.

אלא שמשאבות ששואבות אוויר ויוצרות ואקום, לא היו מאוד טובות באותה תקופה. במקום לחכות עד שימציאו משאבות טובות יותר, סוואן עזר להמציא אותן בעצמו. בעזרתן הוא ייצר ב-1875 את הנורה הראשונה, שחוט הלהט שלה יכול היה לדלוק זמן רב.

וכך, ביתו של סוואן היה הראשון בהיסטוריה שהיה מואר באמצעות נורה.

בינתיים, בארה"ב, תומאס אדיסון, ממציא אמריקאי ואיש עסקים, ישב בראש חברה שעבדה על שיפור נורות הליבון. בשנת 1883 איחד אדיסון את החברה עם החברה שסוואן הקים באנגליה. היא נקראה לימים אדיסוואן.

לאחר מכן, נורות הפכו ליותר ויותר נפוצות, והגיעו לכל בית.

ובכל זאת, לנורת הליבון היה חיסרון אחד גדול. היא הייתה מאוד לא יעילה. 95% אחוז מהחשמל שנצרך על ידי הנורה התבזבז בשביל לחמם את החוט, ורק היתר נתן אור! בזבוז גדול של חשמל, וזה דרש שיפורים.

נורות לד

נורות לד הומצאו כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, אבל הצבע שלהן היה אדום. הן היו שימושיות לבניית שלט רחוק, אך לא לתאורה. זה מפני שצריך לשלב אור אדום, ירוק וכחול כדי ליצור אור לבן שמתאים לתאורה.

רק ב-1994 שוג'י נאקאמורה המציא את נורת הלד הכחולה, שאפשרה גם יצירה של לד ירוק.

כיום היא הנורה המתקדמת והחסכונית ביותר שקיימת. היא חוסכת 95% מהחשמל של הנורה הרגלה.

הבדל גדול מהנורה של סוואן ואדיסון...

במעט יותר ממאה שנה, עברנו מנרות ועששיות לנורת הליבון, ולבסוף לנורת הלד.

עובדות מעניינות:

אורך החיים הממוצע של נורת ליבון הוא בערך 1,000 שעות. נורת פלואורצסנט מאירה פי 30 יותר זמן, ונורת לד פי 50 יותר!
הנורה הגדולה בעולם היא בגובה של 4 מטר! היא ממוקמת באתר ההנצחה לתומס אדיסון בניו ג'רזי.
נורת הליבון העתיקה בעולם דולקת בתחנת כיבוי אש בקליפורניה ברציפות משנת 1901! והיא עדיין עובדת!
תומס אדיסון אמנם לא המציא את נורת הליבון, אבל הוא כן המציא את מנורת הפלואורצסנט! המנורה הזו מאד חסכונית בחשמל, וכיום אנחנו רואים אותה ברוב הבניינים הציבוריים.

לילדים טילדות סקרנים במיוחד

למה נורות היו זקוקות לוואקום ובהמשך לגז אינרטי?

האוויר מכיל חמצן וחנקן. חמצן אולי חיוני לחיינו, אבל הוא גם מגיב מאד בקלות - זה אומר שהוא משנה כימית חומרים שהוא נוגע בהם. ובמילים אחרות, הוא מחמצן אותם. כשמתכות מתחמצנות, הן כבר לא מוליכות חשמל.

כשחוט הלהט שבתוך הנורה מתחמם, הוא מתחמצן יותר בקלות ונשרף, מה שהורס את הנורה, לכן היה כל-כך חשוב לסוואן ליצור ואקום גבוה.

אבל אז נוצרה בעיה חדשה - בגלל הוואקום והחום, חוט הלהט היה מתאדה ומתפורר. שימוש בגז אינרטי (גז שלא מגיב עם החומר) עזר להאריך את חיי הנורה.